בתחילת מאי קיימה תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית סמינר עומק שעסק בקשר שבין תרבות, מקום וזהות, ובתפיסת המקום בהקשר של המרחב העירוני והזהויות היהודיות. הסמינר נערך בשני מוקדים עירוניים הסמוכים מאוד זה לזה מבחינה גאוגרפית, אך רחוקים זה מזה כמעט בכל מובן אחר: בני ברק ותל אביב. הבחירה להציב את שתי הערים זו מול זו לא נועדה לייצר השוואה פשטנית בין "חרדי" ל"חילוני", או בין "מסורתי" ל"מודרני", אלא לפתוח מרחב למידה מורכב על האופן שבו מקום יוצר תרבות, תרבות מעצבת מקום, ומנהיגות תרבותית נדרשת לפעול בתוך המתח שביניהם.

הסמינר התקיים במסגרת חטיבת התרבויות היהודיות בתוכנית, כחלק מן המאמץ לפתח אצל העמיתים תודעה מנהיגותית רחבה: כזו שאינה מסתפקת בניהול מוסדות תרבות או בהובלת פרויקטים אמנותיים, אלא מבקשת להבין לעומק את הכוחות החברתיים, הזהותיים, הפוליטיים והאסתטיים המעצבים את שדה התרבות בישראל. הסמינר עסק בשאלה מרכזית בתוכנית: כיצד מנהיגות תרבותית פועלת במציאות של ריבוי קהילות, שפות, גבולות, זיכרונות וכאבים – וכיצד היא יכולה להחזיק מורכבות בלי למהר לצמצם אותה לסיפור אחד?

הסמינר נפתח במרכז הקהילתי "בית בגנו" בבני-ברק, בשיחה עם סגן ראש עיריית בני ברק משה מורגנשטרן, שמכהן מטעם מפלגת דגל התורה. משה מייצג זרם של חרדים מודרניים המעוניינים בשילוב בחברה הכללית. הוא סיפר על השאיפות והאתגרים העומדים בפניו כנציג ציבור חריג של קהילה זו – אדם עובד המשרת במילואים ושולח את ילדיו למסגרות חינוך ממלכתיות בלי לצאת מן העולם החרדי – וכן על בחירתו לקדם את השינוי מבפנים, כחלק ממפלגת דגל התורה הליטאית, מתוך תפיסה ששינויים חברתיים גדולים בציבור שמרני יכולים לקרות רק בהדרגה.

לאחר מכן פגשו המשתתפים את בוגרת התוכנית הניה ברודבקר, קולנוענית חרדית שתיעדה את יציאתה מן החברה החרדית במסע לחיפוש מסגרת חינוכית לבנה. שמענו ממנה על החיים בזהות חרדית מחוץ לחברה החרדית ועל מאבק חברתי שהמנוע שלו הוא אמנותי.

כדי לאזן את הרושם המודרני והמשתלב, נפגשנו לבסוף עם הרב כהנמן – מראשי ישיבת פוניבז׳ ובנו של מייסד הישיבה, שהציג בפני הקבוצה את העמדה החרדית הבדלנית שאינה מעוניינת בשינוי, שומרת על גבולותיה וחוששת מקשרים עם הציבור הכללי. בתום המפגש יצאנו לסיור בבני-ברק בהדרכת העמית אהרון רבינוביץ׳ (כתב החרדים של עיתון ״הארץ״ ובן החברה החרדית), שהיה שותף מרכזי בתכנון היום. הסיור חשף את התרבות העירונית המקומית: שוקקת ומוזנחת, סואנת ובה בעת מבוססת-הליכה, משופעת בעבירות בנייה יצירתיות והמצאות אדריכליות מרהיבות ומסוכנות גם יחד.

מלב התרבות החרדית עברנו אל לב התרבות העברית. לאחר נסיעה והתאקלמות ביפו צעדנו בערב למרכז ״התדר״ בדרום תל אביב, לשיחה על היפ-הופ עברי עם המוזיקאים יוסי פיין ועדן דרסו, בהנחיית העמית רום אטיק. פיין הוא מוותיקי וחלוצי הפקות ההיפ-הופ המקומי, ודרסו היא ראפרית צעירה ובת העדה האתיופית בישראל. הם חלקו עם הקבוצה את ניסיונם ב״תרגום״ של סגנון מוזיקלי עם שורשים בארצות הברית, ג'מייקה ואפריקה לעברית-ישראלית, הציגו השפעות רב-תרבותיות וכן תופעות מקומיות ייחודיות בתחום.

ביום הסמינר השני התמקדנו בתל אביב: פתחנו במכללת עלמא, מייצגת של תרבות עברית תל-אביבית, שם שמענו על חזון ההתחדשות היהודית החילונית, וגם על אתגריו, מפי חברת סגל מנדל ומייסדת עלמא ד״ר רות קלדרון. המשכנו להרצאה על ת״א כאידיאולוגיה עם חבר הסגל ד״ר ג׳רמי פוגל, ושיחה על העיר כמרחב ספרותי-עברי עם בוגרת התוכנית, הסופרת ומנהלת פסטיבל הסופרים הבינלאומי ד״ר ג׳וליה פרמנטו-צייזלר, והעמית מבקר הספרות יובל פלוטקין.

בתום שוטטות עירונית וארוחת צהריים בשוק הכרמל חתמנו את הסמינר בתחנות משמעותיות סמוכות בלב ״העיר הלבנה״: תערוכת אדריכלות עירונית בבית ליבלינג, שאת הביקור בה הנחתה העמיתה האדריכלית לילה מועלם; וביקור בכיכר ביאליק ושיחה בבית ראובן עם העמית העיתונאי הילו גלזר. לאורך שנים גלזר מסקר וחוקר את הקהילה הלהט"בית המקומית, שתל אביב היא מרכזה בישראל. הוא סיפר על תחקירים נוקבים שפרסם דווקא על השוליים המוזנחים והמסוכנים שלה.

כך נע הסמינר בין השטעטל של בני ברק ל"שטע-תל אביב"; בין חרדיות מודרנית לחרדיות בדלנית; בין קולנוע חרדי לאמנות מחאה; בין היפ-הופ עברי להתחדשות יהודית חילונית; בין חזית אדריכלית לבנה לבין אחוריים חברתיים מורכבים. אולם מטרת התנועה הזאת לא הייתה לייצר פסיפס צבעוני בלבד. מטרתה הייתה לאמן את העמיתים ביכולת מנהיגותית חיונית: לראות מקום על ריבוי שכבותיו, להקשיב לקולות סותרים מבלי לבטלם, להבין כי תרבות נוצרת מתוך מתח, ולהכיר בכך שמנהיגות תרבותית בישראל אינה יכולה לפעול מתוך עמדה שטוחה, נוחה או חד-צדדית.

מבחינת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, הסמינר הוא דוגמה מובהקת לפדגוגיה שמבקשת לחבר בין למידה אינטלקטואלית, התנסות חושית, מפגש אנושי וקריאה ביקורתית של המציאות. העמיתים אינם לומדים על תרבות רק דרך טקסטים, הרצאות או מוסדות. הם פוגשים אותה במקום שבו היא מתרחשת: ברחובות, במוסדות קהילתיים, בבתי מדרש, במרכזי מוזיקה, בשווקים, בכיכרות, באולמות ישיבה, במרחבים אדריכליים ובשיחות עם מי שיוצרים, מפרשים ומאתגרים אותה.

סמינר מסוג זה ממחיש את הערך הייחודי של תוכניות המכון: פיתוח מנהיגות שאינה נבנית רק סביב מיומנויות, אלא סביב תודעה. מנהיגי תרבות נדרשים להבין את השדות שבהם הם פועלים, את ההיסטוריות שמעצבות אותם, את הקהילות שהם מבקשים לשרת, ואת המתחים שבתוכם הם מבקשים לחולל שינוי. הסמינר בבני ברק ובתל אביב אפשר לעמיתים לפגוש את ישראל כמרחב תרבותי מורכב, חי, סותר ומלא אנרגיה וכן לשאול מתוכו מהי אחריותו של מנהיג תרבות בעת הזאת.

הסמינר לא היה אפוא רק ביקור בשתי ערים. הוא היה תרגיל עומק במנהיגות תרבותית: כיצד להחזיק יחד מורכבות של אחדות והפכים, קודש וחול, גבול ופתיחות, מסורת וחידוש, מרכז ושוליים, יופי ופצע. הוא ביטא את מחויבות המכון לפתח מנהיגים ומנהיגות המסוגלים לפעול בעולם התרבות היהודית והישראלית מתוך הבנה רחבה, רגישות גבוהה, אומץ אינטלקטואלי ומחויבות עמוקה לחברה שבה הם חיים ופועלים.