ביוזמת מכון מנדל למנהיגות הושק באירוע שנערך בספרייה הלאומית הספר "שבט, אחים" – ספרם של חן ארצי סרור, אשת חינוך, עיתונאית ומנהלת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, ועמיחי דנינו, מומחה למדיניות ציבורית ואסטרטגיה.
את אירוע ההשקה, שהנחתה המשוררת שלומית נעים נאור, בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, פתחו בדברי ברכה יעל הס, מנהלת מכון מנדל למנהיגות, ודב איכנולד, מנכ"ל ומו"ל ידיעות ספרים. הס דיברה בשבחה של המחלוקת, בנחיצותה ובדחיפותה של הממלכתיות וחידושה, ובתפילה וקריאה לשלום. איכנולד דיבר על חשיבותו של הספר בעיצוב מדיניות ובהגעתו אל דמויות מפתח בישראל.
לאחר מכן נאם השופט נעם סולברג, המשנה לנשיא בית המשפט העליון. סולברג הציע ניתוח עומק לספר, והתייחס לנחיצותו בשיח הציבורי: "אנשי הקצוות, המצויים תמיד במלחמת קודש, מדמים עצמם כמי שרואים נכוחה את המציאות הקשה, ומתמודדים איתה באומץ, לעומת הפשרנים רכי הלב. בעוד הם יוצאים, חמושים מגן וחרב, להילחם בדרקונים ובמפלצות של 'הצד השני', אנו, אפורים שכמותנו, מעדיפים לשוב ולנסות את כוחנו במעגלי שיח ובמפגשי פיוס. הכותבים מזכירים לנו שדווקא בקשת אחדות, חיפוש פשרה, רדיפת שלום באקלים עוין, נגד נטיות מושרשות, על אפה וחמתה של רוח התקופה – זהו מאבק נאצל, נועז, הירואי. למאמץ הזה התגייסו הכותבים, גם השׂיאו לו תרומה חשובה; תבוא ברכה על ראשם".
בחלק השני של הערב עלו חמישה מבוגרי תוכניות המכון, וכל אחד מהם פנה אל השבט שממנו הגיע. זה היה רגע עוצמתי ורפלקטיבי, שבו כל אחד מהדוברים ביקש כנות ואחריות מקהילתו.
המשוררת בכל סרלואי, בוגרת תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, פנתה אל הציונות הדתית:
"אנו מדברים בשם העם, יודעים מה הוא צריך כי דיברנו פעם עם מישהו ברכבת לתל אביב שהודה שההתנחלויות שומרות על כפר סבא. אנחנו יודעים הכול על הערבים שאנו חיים בתוכם, בלי שלמדנו את שפתם, מתרפקים על יופיו של המגזר החרדי בלי לראות את פגמיו; אוהבים כל כך את מצוות יישוב ארץ ישראל עד שאנו מוכנים לעבור עבירות בשבילה, מחנכים את ילדינו לבריאות וחופש וגאולה עד שאנו אובדי עצות מול הפיכתם לנערי גבעות, רודפי גבהות, פורקי עול. אנו קוראים רק עיתונות מגזרית ובטוחים שאנו יודעים מה חושבים כולם ומה הפתרון לכל בעיה, והוא תמיד שהיינו צריכים להתעקש יותר ולוותר פחות, כי באמת אנחנו האישה המוכה של המדינה הזו. כמו כל מגזר אחר בארץ אנו יודעים הכול, רק שלעומת כולם אנחנו יודעים באמת, וכל דבר במציאות מוכיח שצדקנו, ואולי הפתרון הוא לפרק, לפרק הכול. אנו מבלבלים בין חלון למראה. אנו מביטים במראה וחושבים שהיא חלון – שכל העם נראה וחושב כמונו. כשאנו מנסים להביט במראה אנו רואים רק את נגעי החוץ ולא את שלנו עצמנו".
סער גמזו, עורך מוזיקלי, מנהל אמנותי ובוגר התוכנית, פנה אל השבט החילוני:
"רציתי להגיד לשבט שלי שאני אוהב אותו והכול, אבל הרגתם. הרגתם עם הלא. שמעתי אני ושמענו כולנו מספיק פעמים ומספיק זמן מה לא. אנחנו לא חרדים, כי חרדיות היא בערות ורגרסיה. אנחנו לא פריפריה כי פריפריה היא נחשלות ותקיעות. אנחנו לא דתיים כי דתיות היא משיחיות והיעדר רציונליות. אנחנו לא כאלה ואנחנו לא כמוהם. אז מה אנחנו כן? בשלב הזה כבר די ברור שהלכנו כל כך רחוק עם הרצון להיבדל, שאיבדנו את המקום ממנו יצאנו והפכנו להפך המוחלט.
אנחנו חילונים כי הרעיונות האקדמיים הטהרנים יכולים לרגש אותנו, אבל אנחנו יודעים לתת להם פרשנות פרגמטית שאשכרה אפשר ליישם בחיים. אנחנו חילונים כי חילוניות היא מדע וביקורת והטלת ספק, גם (ואולי בעיקר) ברעיונות ובדרך שלנו, כדי להיות בטוחים שאנחנו צועדים בנתיב הנכון. אנחנו חילונים כי אנחנו שואפים להתקדם ולהגיע רחוק, אבל לא שוכחים אף אחת ואף אחד מאחור. אנחנו חילונים כי זו הדרך שלנו לעצב את החיים שלנו בעצמנו לפי הערכים שאותם אנחנו בחרנו, והבחירה הזו מחייבת אותנו לאחריות עצומה. אחריות לנסח אלטרנטיבה, אחריות ליצור חיבורים, אחריות להצמיח מנהיג, אחריות להוביל, אחריות להגיד מה כן".
אחריהם דיברה סברין חוג'יראת, בוגרת מעבדת מנדל למנהיגות בכירה, שעבדה בעיצוב מדיניות בממשלה הקודמת:
"תמיד דרשו מאיתנו לבחור צד. להיות או ערבים, או ישראלים, או פלסטינים, או אזרחים. אבל החיים שלנו לא עובדים ככה. ואני, אני גם וגם. ולא מתוך בלבול, אלא מתוך בחירה עמוקה ושלמה. ב-7.10 הכאב התפוצץ לכולנו בפנים ופתאום שוב נדרשנו להסביר מי אנחנו. למה שתקנו. למה ביטוי הכאב שלנו היה שונה. אני יודעת כמה קשה להחזיק בזהות שלא מתיישבת במשבצות מוכנות מראש. אני יודעת כמה כואב לעמוד מול מבטים שמבקשים ממך, רק מעצם היותך ערבי, להתנצל על מי שאת. להתנצל על כאב שאת נושאת (והכאב אינו אחר – הוא אותו כאב), על מורכבות שאת לא מתנצלת עליה. אבל דווקא עכשיו – דווקא מול כל הספקות והדרישות – אני מזכירה לעצמי ולכולם: אני כבר מזמן בחרתי להיות חלק. לא מתוך כפייה, לא מתוך אילוץ, אלא מתוך בחירה עמוקה ונחושה. בחרתי להיות חלק מהחברה הישראלית. בחרתי לקחת אחריות. בחרתי להשפיע, לפעול, ולבנות עתיד".
התסריטאי והמשורר עדן אביטבול, בוגר תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, פנה אל החברה החרדית:
"אני לא מוותר על השבט החרדי בזהות שלי, אפילו שלרגעים נדמה שהוא ויתר עליי. ואפשר להבין למה. אני לא החרדי לו פיללתם. אין לי חמישה ילדים בהתאם לגילי, אין לי הנחה בארנונה. לא קיבלתי מההורים של אשתי דירה בתמורה להתחייבות ארוכת טווח עבור מפעל האברכות החרדי. ולמרות כל זה, אני רוצה שתדעו שאני לא מוותר עליכם. על אפכם וחמתכם אני מתעקש להגדיר את עצמי כחרדי. חרדי ישראלי, חרדי חדש, חרדי מודרני, חרדי ליברלי, חרדי היברידי, חרדי מחמד, חרדי מסורתי. כל השמות האלה שאצלכם נחשבים לשמות גנאי, אצלי הם המחמאות הכי יפות. הם הסיפור הכי מרתק. זה שיש בו הכי הרבה תקווה. אני רוצה להגיד לשבט שלי שאני לא מוותר עליו בסיפור הכללי. אני מאמין שיש לו מה לתת, שיש לו מה להגיד, שיש לו מה לתרום".
אחרון דיבר היוצר והמוזיקאי יגל הרוש, בוגר תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, שפנה אל המסורתיים בפריפריה הישראלית. לדבריו, בפריפריה השתמרו אוצרות תרבות אדירים שניצלו מכור ההיתוך, ועכשיו בכוחם של נכסים אלו להגיע אל המרכז הישראלי ולסייע לו להשתקם.
אחר כך ביצעו יגל ויונתן אמיר, חבר סגל בתוכנית, את השיר "שכשנבוא" של אריק אינשטיין, בליווי קמנצ'ה וגיטרה חשמלית – חידוש מרענן של מזרח ומערב, מסורתי ומעודכן.
בחלק השלישי של הערב שוחח ד"ר ג'רמי פוגל, חבר סגל בתוכנית, עם מחברי הספר עמיחי וחן. השניים דיברו על הצורך בחידוש הברית הישראלית ובצורך האקוטי באנשי רצף בפירוק השבטיות והמגמות הגלובליות של הקיטוב והפילוג.
בסיום האירוע הקריאה הזמרת לבנת בן חמו, אף היא בוגרת התוכנית, את חלקו האחרון של הספר, העוסק בסיפורו של ד"ר אלכס דנציג. אלכס היה מורה וחקלאי בקיבוץ ניר עוז, מיוזמי המסעות לפולין ומחנך דגול שגידל דורות של מדריכים בתחום זכר השואה. אלכס נפל בשבי ב-7 באוקטובר ונרצח. החלק האחרון בספר עוסק בדמותו מעוררת ההשראה, בסיפורו הטרגי ובצורך לפעול למען העתיד ללא ייאוש – בדיוק כמו מחנכים וחקלאים המאמינים בכוח הפעולה האנושית להשפיע. בתום ההקראה שרה לבנת את השיר "שתלתם ניגונים". לאורך ההקראה והשירה הוקרן על מסך גדול איור שאיירה בשידור חי המאיירת רחלי שלו, בליווי נגינת הפסנתר של אוריין שוקרון – שניהם בוגרי התוכנית.
ערב ההשקה היה ערב מרומם נפש, מלא תקווה, ועם קריאת כיוון משמעותית בתוך השבטים ועבור כלל החברה הישראלית. הוא ייצג באופן נאמן ועמוק את רוח התוכנית ומטרותיה, את הצורך הדחוף בתרבות יהודית עמוקה ומחברת, עשירה ומגוונת, היוצרת שפה ישראלית רלוונטית לאתגרים האדירים שאנו מתמודדים עמם.
קראו בהרחבה ב-ynet על דברי ארבעת הדוברים באירוע: