את הקריירה העיתונאית שלו החל אבי ב"פי האתון" – עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. בשנות ה-80 ערך וכתב בשבועון "כותרת ראשית", כתב בעיתון "הארץ" את החידון השבועי "מי היה האיש שהיה" במשך 14 שנים, והיה שותף להוצאת הגיליון "הזמן הצהוב" מאת דויד גרוסמן, ולצד אלה ערך ותרגם ספרים רבים. הוא נולד בישראל, את לימודיו עשה באוניברסיטה העברית ואף לימד בה עריכה עיתונאית.

במנדל היה אבי חבר סגל במשך שנים רבות, בתוכנית עמיתי ירושלים, ולאחר מכן בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. הוא היה חבר בוועדות שונות של הקרן, בהן ועדת הפרסומים, וערך את רבעון קרן מנדל לתרבות, זהות, חברה וחינוך. בתוכניות הקרן לימד אבי קורסים בתרבות יהודית וישראלית, בהם "מבוא למדור תרבות יהודית בת זמננו" והקורס "מסע אל התרבות הישראלית ברוח מגילת העצמאות על גיבורי התרבות ואתרי הזיכרון המתייחסים אליה". כמו כן שימש כמנחה לעמיתים בתוכניות, ועם חלקם שמר על קשר לאורך השנים.

מספריו: "מבט ראשון על ציונות" (1980); "הם מפחדים: איך הפך הימין הדתי והחרדי לכוח מוביל בישראל" (עם צביה גרינפילד, 2001); "האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר" (עם יחיעם ויץ, 1995); "במחלוקת: 60 עימותים שהסעירו את העיתונים" (2008); "בשיחה הגדולה: קרן מנדל ואדוות השינוי" (2019) – ספר שבו סקר את השפעתה של קרן מנדל דרך סיפוריהם האישיים של כמה מאנשי מנדל, שהקדישו את חייהם לנושא המורכב של חינוך. כמו כן תרגם את "הסוד טמון באנשים", מאת מורטון מנדל.

בהלווייתו ספד לו ד"ר יהודה בן דור, חבר סגל בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית:

"אבי היה איש רנסנס בעל עניין וסקרנות בתחומים שונים, ומעל לכול בתחומי ההומניסטיקה: אמנות, מוזיקה ובייחוד אומנויות המילה והמילים. השפה והמילים עמדו במרכז עולמו, ומשום כך גם היצירה שלו עסקה במילים ואף באותיות. הוא אהב את השפה וראה בדיוק בה ערך אנושי, וכך הוא היה מדבר – מתנסח תמיד באופן קפדני, כמי שרוצה לומר: זלזול בהתנסחות היא זלזול באנושיות שלנו.

במנדל אבי היה נוכח בין השאר בעריכת ספרים. עריכה שהייתה בה הטבעת חותם בזכות מבואות ואחריות דבר שבהם הוא ביטא את עצמו. אחד הספרים שאבי ערך הוא 'במחלוקת', שפורס את תולדותיהן של 60 מחלוקות שהסעירו את היישוב ואחר כך את המדינה. במבוא הוא כתב: 'הסיפור היהודי כל כך שהיה לסיפור הישראלי, הוא בעצם סיפור עתיק; סיפור על זהות שמתגבשת מתוך מחלוקת'. עמדת המחלוקת אפיינה את אבי, שהיה איש פולמוס חד, חריף, דעתן ולא פעם מטיל מורא.

אבי, שלא נטה להרכין ראש בפני אנשים אחרים, הכיר בישעיהו ליבוביץ' כמורו ועסק רבות בהגותו ואף בכתיבת הביוגרפיה שלו. הוא ראה בו, אם לצטט מדבריו של אבי: 'איש אמת, שהתמיד לעסוק בשאלות העמוקות ביותר, חד כתער... והנה העיקר: תמיד עמד לנגד עיניו האדם'. אבי, כמורו וידידו, חשב שלא נכון לדחות את האמת מפני שלום.

אך מי שזכה ראה את אבי כשהוא מופיע במלוא רגישותו האנושית. וכאן אני נזכר בישיבות סגל בעמיתי ירושלים ובבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, כשדנים בעמית ומעריכים את למידתו, וכשהשיפוט נוטה לחומרה – אבי מאיר ברגישות צדדים יפים באותו עמית, כשהוא נותן לו קול – את מיטב קולו ומיטב מופעו מתוך אמפתיה אנושית עמוקה. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים".