לפני חמש שנים, בעקבות פנייה ממשרד החינוך, נפתחה במכון מנדל למנהיגות תוכנית מנדל למנהיגות באקדמיה בהכשרה להוראה, אשר הכשירה עד היום שלושה מחזורים של מובילים ומובילות בתחום הכשרת המורים במכללות ובאוניברסיטאות בישראל.

החל משנת הלימודים הנוכחית תעמוד בראש התוכנית פרופ׳ ג׳ניפר לואיס, מומחית בעלת שם עולמי בתחום הכשרת המורים. בתפקידיה האחרונים שימשה ג׳ניפר לואיס כפרופסורית לחינוך להוראה באוניברסיטת ויין סטייט בדטרויט (Wayne State University) וכן כיהנה תקופת-מה כסגנית המפקח הבכיר לחינוך בעיר דטרויט, המופקדת על תחום פיתוח המורים בשדה. פרופ' לואיס מחליפה בתוכנית מנדל למנהיגות באקדמיה בהכשרה להוראה את עידו ברקן, שניהל את התוכנית במשך חמש שנים.

לקראת פתיחת השנה שוחח מישאל ציון, חבר סגל מכון מנדל למנהיגות, עם פרופ' לואיס על הרקע המקצועי והאישי שלה, ועל פיתוח מנהיגי הכשרת מורים ברגע הזה בארה״ב, בעולם ובישראל.

אם הייתי תופס אותך באמצע יום עבודה במקום עבודתך הקודם בארה״ב, לאן הייתי מגיע?

אני מקווה שהיית פוגש אותי לא במשרד שלי באוניברסיטה, אלא באחד המקומות החשובים לי בעולם: במסדרונות בתי הספר, בעיקר בכיתות ההוראה עצמן. דמיין את העיר דטרויט, עיר בעלת עבר תעשייתי מכובד בארה״ב, שחוותה רצף של משברים שהביאו אותה להיות העיר האמריקאית הראשונה שהכריזה על פשיטת רגל כלכלית. מערכת החינוך הציבורית של דטרויט היא עמוד השדרה החברתי של העיר, ו-57% מהתלמידים הלומדים בה נמצאים מתחת לקו העוני. בתקופתי במחלקת החינוך השתדלתי לבלות כמה שיותר זמן בביקור מורים, בשיחות עם מנהלים או בצפייה בפרחי הוראה מלמדים בכיתות. אבל קודם כול הייתי לוקחת אותך לחדר הכביסה של בית הספר.

למה יש חדר כביסה בבית ספר ציבורי?

אני מגיעה ממסורת שמאמינה שאנשי ההוראה צריכים לקחת אחריות לא רק על מה שקורה בכיתות, אלא על התמונה הגדולה של חיי התלמידים. ביוזמה ייחודית של מנהלת אצלנו בעיר, הכנסנו מכונת כביסה ומייבש לבית הספר כדי שהורים שמורידים את ילדיהם יוכלו לעשות כביסה חינם, ובכך לדאוג שהילדים יגיעו ללמידה בבגדים נקיים ורעננים. חינוך טוב לא נגמר בבגדים נקיים, אבל הוא לא יכול להתחיל בלעדיו.

בואי נחזור אחורה רגע – מה הביא אותך לעולם הכשרת המורים?

גדלתי בקליפורניה ורציתי ללמוד כלכלה חקלאית לתואר שלישי. ההורים שלי דחפו אותי להוציא גם תעודת הוראה, כדי שיהיה לי ממה להתפרנס. עבדתי כמורה עשר שנים. כשעברתי עם בעלי לאוניברסיטת מישיגן, פגשתי מרצים נהדרים ששינו את חיי – דברה באל, שרון פיימן-נמסר ודיוויד כהן, שהדביקו אותי באהבתם למקצוע ההוראה. התחלתי להבין שתחום הכשרת המורים ופיתוחם הוא ממש שדה מקצועי שלם, וממש מרתק. מה שהכי מסקרן אותי בחיים זה איך מלמדים אנשים להיות מלמדים – teaching people how to teach. את הדוקטורט שלי הקדשתי למחקר על הכשרת מורים למתמטיקה. תוך כדי העבודה במסגרת האוניברסיטה, שביצעתי בבתי הספר הציבוריים של דטרויט, פנה אליי המפקח והזמין אותי לעבוד במערכת בפיתוח המורים בעיר. דטרויט הייתה ידועה שנים רבות כעיר עם ״בתי הספר הגרועים ביותר, בתנאים המחפירים ביותר, ועם האתגרים הקשים ביותר״, וזה מרחב מדהים לעבוד בו. הקמתי תוכנית ניסיונית שמטרתה להביא אנשים להוראה בעיר, להכשיר אותם להיות מורים מצוינים, ולשמר אותם במקצוע. הבנתי ששלב קריטי בתהליך הזה הוא בניית תחושת קהילתיות עבור המורים, והכנסתי את היבט הקהילתיות לכל אחד משלבי ההוראה – מרגע תחילת ההכשרה ועד למורים הוותיקים והמנוסים ביותר. כיום אנחנו עומדים בדטרויט על מאה אחוז שימור של המורים בתחום החינוך, כבר שמונה שנים, שזה נתון יוצא דופן בכל קנה מידה. זה גרם לי להאמין שאם מעניקים למורים את ההכשרה המתאימה, למעשה נותנים להם את הנתונים להצליח במקצוע המאתגר הזה, ואז הם אוהבים את העבודה שלהם ומשגשגים בה.

כיצד עיצבת את הכשרת המורים במערכת החינוך בדטרויט?

הרבה פעמים מדברים על משיכת ״האנשים הנכונים״ לתחום ההוראה. אני חושבת שצריך להתמקד בשאלה אחרת: איך מייצרים הכשרה שתיקח אנשים מכל רקע וניסיון ותסייע להם להפוך להיות מורים מצוינים בתחומם? זכיתי במורים ובקולגות מופלאים בתחום הכשרת המורים, ובייחוד דברה באל שהייתה המורה שלי והפכה בן לילה לכוכב זוהר בשמי ההוראה. אישית אני מקבלת המון השראה מהמודל של מגדלן למברט שמדברת על ״הוראה שאפתנית״ (ambitious teaching). למברט מעודדת אותו לא ללמד באופן שמאפשר לנו רק לשרוד את היום, אלא ממש להיות שאפתנים בעבודה אינטלקטואלית שאפתנית לילדים הלומדים.

בהכשרת המורים באוניברסיטת ויין סטייט גיבשנו מתכון מיוחד בעל ארבעה רכיבים, שמתחיל בלהפוך את סדר ההכשרה: תלמידי ההוראה מלמדים בכיתות ברחבי העיר החל מהיום הראשון שלהם. פיתחנו תסריט בסיסי שיאפשר גם לסטודנטים בתחילת הדרך להיכנס לכיתה ולייצר חוויות של למידה שאפתנית עבור הילדים בכיתה. כך הם מתחילים מהפרקטיקה ולא מהתאוריה. לאחר מכן אנחנו תולים את התאוריה על הפרקטיקה, ולא להפך. אנחנו כמובן תומכים בהם וצופים בהם ומלווים אותם בצעדים הראשונים הללו – לא זורקים אותם לכיתה וסוגרים את הדלת. אבל ההכשרה מתחילה מהתנסות בתוך כיתה בקבוצות קטנות ומיצירת תחושת הצלחה עבורם שנותנת טעם של עוד.

הרכיב השני הוא להפגיש את תלמידי ההוראה עם חוויות של למידה אותנטית כמה שיותר מהר. איך זה מרגיש כשיש למידה אותנטית, כשהתלמידים ממש לומדים, מתקדמים, משתפים זה את זה במערכת יחסים חיובית. הסטודנטים עצמם פעמים רבות לא חוו חוויות של למידה אותנטית או למידה שאפתנית בכיתות הלימוד שבהן הם היו תלמידים, ולכן חשוב שיכירו למידה במיטבה, שבה הילדים לומדים, מסתקרנים, חוקרים, דנים וחווים.

הרכיב השלישי הוא חוויה קהילתית משותפת: תלמידי ההוראה לעולם אינם לבדם. את הכול הם חווים בקבוצה, מתנסים בקבוצה, לומדים זה מזה בקהילה שצופה ומשקפת, תומכת ומבקרת. הם מצלמים את עצמם בווידאו ואז צופים ומנתחים את ההוראה. למידה והוראה כקהילה מהרגע הראשון. ומתוך כך כקהילה הם יכולים לצאת מהחוויות הללו אל לימודי התאוריה, ושוב בחזרה לכיתה.

הרכיב הרביעי והאחרון הוא שהכול מתנהל בתרבות של דאגה וכבוד לשלומם של תלמידי ההוראה בכל שלב. אנחנו עוטפים את תלמידי הוראה שלנו מכל כיוון, מעניקים להם דוגמה למורה שהוא ה-advocate שלהם, כי אלה סוגי המורים שאנחנו רוצים שהם יהיו עבור תלמידיהם. אנחנו מבררים מול התלמידים בכל שלב כיצד נוכל לעזור להם כדי שהם יהיו נוכחים בלמידה ובהכשרה שלהם באופן מלא, ונותנים להם דוגמה של סביבה של אמון ואמפתיה. עיקרון מרכזי הוא לראות תלמידים דרך עדשה רחבה ולשנות את נקודת המבט על התלמידים: מדגש על החסרונות לדגש על נכסים. כשמורה רואה את הנכסים שהילדים מביאים איתם מהבית – ולא את החסרונות, התלמיד והמורה גם יחד זוכים לצעוד בדרך של למידה משמעותית יותר. וכשמורה רואה את הנכסים של הקהילה שבה הוא מלמד, מתגברת אצלו תחושת הגאווה והשייכות שמסייעת בהישארות במקצוע ההוראה.

אני גם זוכה כבר שנים להיות חלק מתוכנית מנדל לפיתוח מנהלי בתי ספר יהודיים בצפון אמריקה (MTEI). אין לי סיפוק מקצועי גדול יותר מאשר לראות מורים בונים קהילת למידה ותמיכה משותפת, ואני יודעת שהמתנה הזאת היא מה שתעזור להם להתמודד עם הרגעים הקשים ועם העליות והירידות שהמקצוע הזה מזמן.

לפני שנפנה לישראל, בואי נרחיב את המבט. מה האתגרים של מקצוע ההוראה כרגע ברחבי העולם? מה התמונה הבינלאומית מלמדת אותנו?

זאת שאלה מצוינת, כי מקצוע ההוראה מאותגר בכל העולם, לא רק בישראל. נהוג לחלק את המשבר לארבעה רבדים:

1. אתגר מעמד המורה: המעמד הסוציו-אקונומי שממנו מגיעים המורים והמעמד שהמקצוע הזה מאפשר למי שמתפרנס ממנו.

2. אתגר החינוך להוראה: רבים מהמורים למדו את המקצוע שהם מלמדים, אבל לא זכו להכשרה מספקת בלמידה עצמה, בהוראה ובחינוך.

3. אתגר הקידום: אין דרך להתקדם בתור מורה. הצורה העיקרית לקידום מקצועי היא להפסיק ללמד בכיתות ולעבור למקצועות שאינם הוראה אלא ניהול, ריכוז ופיקוח. זה מחליש מאוד את ההוראה ומוציא רבים מהמורים הטובים ביותר אל מחוץ לכיתה.

4. אתגר השימור: בארה״ב, כמו בישראל, חצי מהמורים עוזבים את המקצוע לפני שהם מסיימים שלוש שנות הוראה בכיתה.

אני מתמקדת באתגר השני, כי אני מאמינה שפתרון טוב לאתגר השני יכול לסייע רבות גם לשאר האתגרים. בתחום ההכשרה המקצועית אני חושבת שעלינו לקבל השראה מתחום הסיעוד, שבו מגיעים לומדים ממגוון רקעים ואוכלוסיות, וזוכים להכשרה המאפשרת הצלחה ושגשוג במקצוע.

כשאני נושאת עיניים לפתרונות יוצאי דופן, אני לומדת הרבה מהמודל הנהוג ביפן. שם מערכת החינוך לקחה את מקצוע ההוראה מבינוניות למצוינות על-ידי בניית מערכת פיתוח מקצועי תוך כדי העבודה. בכל שנה קבוצת מורים בוחרת תחום אחד, לומדת אותו ומפתחת אותו יחד, וכך מורים מכשירים את עצמם ואת הקולגות שלהם למצוינות.

​מה משך אותך בתוכנית הזאת דווקא, פה במכון מנדל למנהיגות?

ישראל תמיד הייתה מקום יקר ללבי, וכן לכל משפחתי. לאורך השנים בילינו כאן תקופות ארוכות וקצרות כמשפחה. בביקורים אלו זכיתי לשמש כחברת סגל אורח בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית ובמכון מנדל למנהיגות. כשפתחו את התוכנית המיוחדת הזאת לראשונה, תוכנית מנדל למנהיגות באקדמיה בהכשרה להוראה, זכיתי ללמד בה כמרצה אורחת ולהכיר את המנהל, הסגל והעמיתים הנפלאים שלה. מיד חוויתי תחושה חזקה ועמוקה ש״מצאתי את האנשים שלי״. הנה סוף סוף תוכנית שמכנסת את מיטב מכשירי המורים מרחבי הארץ, ממגוון מוסדות וקהילות, אשר מרגישים כולם את אותה תחושת שליחות: להפוך את מקצוע ההוראה להכי טוב שהוא יכול להיות. ידעתי שזה מקום שאני רוצה לשוב אליו.

כשהובלתי את פיתוח המורים בעיריית דטרויט הייתי מספרת לאורחים הרבים שהגיעו שאני זוכה לעבוד עם מורים ומנהלים שהם ״אנשים עם גלימות, גיבורי-על״. כשנכנסתי לראשונה לכיתת לימוד של תוכנית מנדל למנהיגות באקדמיה בהכשרה להוראה, הרגשתי אותו הדבר. מרצים וחוקרים להוראה שמקדישים את כל זמנם לעתיד ההוראה בישראל, ושמגיעים למנדל לשנתיים כדי לבנות במוסדותיהם את התנאים להצלחה.

לכן כשיעל הס, מנהלת מכון מנדל למנהיגות, פנתה אליי עם ההצעה הזאת, שמחתי על ההזדמנות. מבחינתי ממש זכיתי למתנה מדהימה – לא רק תוכנית מעולה עם עמיתים מהשורה הראשונה, אלא תוכנית שמהווה מודל של מצוינות הוראתית בכל פרטיה. ראיתי מיד שכל שלב בפדגוגיה ובהתנהלות של התוכנית מחושב לפרטי פרטים, מתועד ברזולוציות הכי קטנות, בחשיבה עמוקה של מטרות ובעיצוב פדגוגיות ומסעות למידה בהתאם למטרות הללו. ההתפעלות שלי מסגל התוכנית אינה יודעת גבול: מדובר בצוות מהשורה הראשונה, שכולם במקרה גם אמנים, מוזיקאים, בעלי כישרונות רב-ממדיים, ושמביאים היכרות עמוקה עם החברה בישראל לגווניה. זו זכות להיכנס לצדם לעבודה.

מה את מאחלת לעצמך ולתוכנית עם כניסתך לתפקיד?

אני יודעת שיש לי הרבה מה ללמוד, ואני מגיעה למשימה הזאת עם המון ענווה והמון הכרת תודה לעידו, ליעל ולכל צוות התוכנית. אני גם מבינה שאני נכנסת ברגע של משבר רב-מערכתי: בהכשרת ההוראה בישראל, במקצוע ההוראה בעולם, ובתקופת מבחן לחינוך בישראל ולמדינה כולה. אבל אני גם מכירה את החוזקות והסגולות המיוחדות של מערכת החינוך והחברה בישראל, ומאמינה שתקופות משבר הן תמיד גם הזדמנות להיכנס לתוך הסדקים והפערים בין הרצוי למצוי, ולעשות שם את העבודה הכי עמוקה ומשמעותית שיש.